כמושבניקית גדלתי לאהוב את האדמה ואת העשיה האינטנסיבית סביב העבודה.
במושב הילדים היו חלק מכוח העבודה.
כבר בגיל צעיר נהגתי על טרקטור ללא רשיון (אל תגלו…),
סייעתי לאבי להלחים אבוסים שנסדקו,
קיבלתי אחריות יום יומית לאסוף ביצים…
כשהייתי חוזרת מבית הספר היו לי משימות מגוונות: לאסוף ביצים,
למיין תפוחים, לרסס את העצים,
להחזיק בעדינות את ״ההרכבה״ שעושים לעץ.
אחד מהדברים שזכורים לי היטב זה אירוע שיווק התרנגולות המטילות.
באישון לילה היינו עוברים בין התאים שלהן ומרכזים בכלוב שישלח מאוחר יותר לתנובה.
לצד הקושי שלי שהן נפרדות מאיתנו, היתה לי תחושה כילדה שאני מוערכת, עצמאית ובעלת משמעות.
שום ספר ילדים, שום סרט, ושום קורס – לא היה מעביר אותי את החוייה המכוננת הזו.
עד היום כשאני עוברת במסדרון של ארגון גדול ואני רואה פסולת, אני מתכופפת ואוספת.
זה טבוע בי מהחינוך של הוריי: מה שקורה הוא שלנו ובאחריותנו, ואין מישהו אחר שיעשה עבורינו.
אבי ז”ל היה מחליט יחד עם אמא על שינויים נדרשים במשק כשראה את הנולד.
למשל, מחיר התפוחים היה נמוך ביותר כתוצאה מהיצע גדול מאוד, אז הוא החליף את כל המטע לשסק…
כילדה ממש התנגדתי לשינויים הללו.
היום אני מבינה שקיבלתי שיעור ענק לפרואקטיביות, לשינוי!
למדתי שלנטוע זה לטווח ארוך ולשתול זה לטווח קצר.
אני עסוקה במקצועי כיועצת ארגונית בנטיעות של רעיונות, מודעות. וגם כשאני כבר לא במושב, אני ממשיכה לצמוח ולהצמיח.
״כי האדם עץ השדה״ טו בשבט שמח!
